<h1>ספר התרומות שער נ"ב חלק ג'</h1>
<h2>דף יט.</h2>
ודע והבן כי כל זה שפסקנו שהשליש נאמן בהכחשת הבעלים היכא שמכחישין אותו ומביאין עדים שמעידים כדבריהם ולא כדברי השליש, אף בזה איכא לספוקי ולמימר כי השליש נאמן ואין סומכין על עדותן, דכיון דמדמינן ליה לנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך והוא נאמן כשני עדים בלא שבועה כל זמן שהשלישות בידו הימנוה לכולי עלמא דכולהו פסלינהו כדאמרינן גבי מהימנת עלי כבתרי, ואיהו דנפיק שלישות מתחות ידיה מהימן טפי מכ"ע, ומלתא צ"ע. ודוקא לא אזמינהו להנהו סהדי עליה דשליש אלא שהיו באותו מעמד כשמינוהו שליש ושמעו ענין השלישות והעידו בו דלא הימנוהו, אבל אי אזמינהו לאסהודי הני סהדי עליה דשליש על אי זה ענין נתמנה ביניהם שליש והשתא קא מכחשי ליה לשליש הני סהדי אינהו מהימנו, דכיון דאוקמוה לשליש בעדים מזומנים להעיד עליו על אי זה ענין הוא שליש גלי אדעתייהו דטפי מהימני סהדי משליש, דהא אוקמינהו עילויה ומהימני טפי מיניה. ומסתברא נמי דאי טעין לוה איני חייב ממון זה שכתוב בשטר זה היוצא מתחת ידי השליש והשליש העיד כי שניהם, הלוה והמלוה, מסרו לו שטר זה ואמרו לו שכך וכך נשאר לפרוע מחוב זה ואין אנו יכולין לקיים חתימת העדים [של] שטר זה, בהא ודאי לא מבעיא אי טען לוה לא כתבתיו מעולם דמהימן, ואע"ג דאית ביה נאמנות, אלא אפילו יטעון הלוה כתבתיו ופרעתיו כולו נאמן, ואע"ג דשליש בא כנגדו לא מהימני מידי, דלא עדיף שליש טפי מבעל דבר היכא דנקיט לשטריה דהיכא דלא מצי לקיומי לשטריה כמאן דליתיה דמי, מאי אמרת הרי הוא הוחזק שהרי הודה בפני השליש שהשטר כשר היה, הא קי"ל [כתובות י"ט ע"א] מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, מאי אמרת כיון דשליש דינו כשנים כל זמן שהשלישות בידו והרי הוא מעיד שבפניו הודה שכשר היה ולא החזיק שום ריעותא בשטר זה אלא שהודה לו כמה הוא פרוע וכמה נשאר ממנו, הא לאו מילתא היא, חדא מי יימר דעבדיה שליש כשהודה בפניו כך, ותו כי יוצא מתחת ידו מאי הוי וכי אית ליה כח לשליש למעבד משטרא מזוייף שטר כשר, וכי יהיה יותר דינו מבעל דבר שמוחזק בשטר דאי לא מקיים ליה לא מהני מידי. הילכך בעל דבר מהימן בהא ולא שליש. ועל זה שאלתי פי הרמב"ן וזה אשר השיב לי [תשובה סימן נ"ח], מה ששאלת על שליש שהוציא שט"ח מתחת ידו וטוען שהוא פרוע ומלוה אומר לא היית שליש בינינו אלא פקדון הוא בידך מידי, לענין דיני ממונות שליש נאמן לעולם, לא שנא תרוייהו אשלשו גביה ולא שנא מלוה בלחוד אפקיד גביה, ובכולהו שליש מקרי ונאמן מכולם. לא מבעיא היכא דאיכא למימר אי בעי קלייה, אלא אפילו איתחזק שטרא בבי דינא מהימן, כדמסקינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב]. וההיא דמסכת גיטין [ס"ד ע"א] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא, הא אמרינן עלה בגמ' שאני ממון דאיתיהיב למחילה ומודה ביה רב הונא דשליש נאמן. ועוד דהתם דינא אחריתי היא כשהיו כולם בעיר אחת ומסר הגט ליד שליש ואין האשה יודעת לאי זה דבר מסרו לו, וטעמא דרב הונא משום דאמרינן אם איתא דלגרושין יהביה ליה לדידה הוה יהיב ליה, הא אלו אמרה קמאי דידי מסריה לגרושין מהימנא, כדאיתמר בשמעתא, הילכך בדיני ממונות שליש נאמן לעולם. אבל כשהיו עדים מכחישין אותו ואומרים לו על תנאי זה היית שליש ביניהם אינו נאמן. ודוקא כשהוא אומר ביום פלוני נמסר לידי על תנאי כך וכך והעדים מכחישין אותו, דמגו במקום עדים לא אמרינן, אבל אם אמר בתנאי כך וכך הוא בידי סתם אע"פ שאמרו עדים כשנמסר בידו לא היו תנאין כך שמא אחר כך באו לפניו והתנו עליו בענין זה, דכה"ג לאו מגו במקום עדים דשליש לא בעי למטען לא שנא אזמנינהו לעדים בשעת שלישותו ולא שנא חזו אינהו סתם הדין בכולם שוה הוא, ע"כ.
